“אני בסטרס. הצילו!”

הסטרס הזה הוא לא סימן שאתם לא יזמים טובים - הוא סימן שאתם מתקרבים לדבר האמיתי.

אתמול בלילה אחת היזמיות שלי כתבה לי הודעה, מהסוג שכמעט כל יזם עם שליחות כותב לי בשלב כזה או אחר, אם הוא מספיק אמיץ להביע את זה בקול:

היא סיפרה שהיא התייעצה עם המאמן העסקי שיצרתי ליזמים שאני מלווה,

והכיוון שהוא נתן לה היה ממש ברור ונהדר - אבל דווקא אז:

“כולי בסטרס. התלבטות, בלבול… לא יודעת להסביר מה אני מרגישה. שואלת את עצמי מיליון שאלות. דווקא בגלל שעכשיו הוא נתן לי הכל בהיר.

והכי זה, זה באמת מה שאת רוצה לעשות? באמת יש לך מה לתת? הכיוון שלך היום אחר לגמרי… בקיצור הצילו!”

קראתי את זה וחייכתי. לא כי זה מצחיק. אלא כי זה אנושי. וכי אני מכירה את הרגע הזה מקרוב.

הסיפור האישי שלי (שהייתי שמחה לדלג עליו, אבל הוא חלק מהאמת)

עשיתי דברים גדולים בחיים העסקיים שלי. אקזיטים, חברות, החלטות “רציונליות”. אבל תמיד רגע הלידה של כל אחד מהעסקים שלי היה רגע של אומץ להודות בכאב. כשהקמתי את אולג׳ובס, זה היה הרגע שבו לינוי בר גפן שאלה אותי בשידור חי, אאוט אוף זה בלו: “אז אני מבינה שכל זה התחיל מזה שהיית מובטלת…”.

שוק. פחד. רעד בלב.

אני התכוננתי לראיון על האתר: מה הוא נותן, איך נרשמים, איזה פיצ׳רים. באתי עם פאסון של יזמת הייטק. ופתאום היא “תפסה” אותי עם שאלה אישית ומביכה.

למזלי, הגבתי מהר - ובחרתי בכנות: סיפרתי איך התפטרתי אחרי עשור מתיש, נסעתי לדרום אמריקה וחזרתי למיתון הנוראי שהיה אז ב-2004… ולא הצלחתי למצוא עבודה.

כן - זו הייתה אמת. כנה. ערומה.

וזו גם הסיבה שהקמתי את אולג׳ובס: כי אני לא הצלחתי למצוא עבודה.

והאמת הפחות מביכה? שבגלל זה ידעתי כל כך טוב, איך מחפשי עבודה מרגישים ומה בדיוק הם צריכים כדי שיהיה להם קל יותר. בזכות זה אולג׳ובס היה מדויק כל כך.

מיד בסוף הראיון הזה - המוקד של אולג׳ובס קרס, האתר נפל - מרוב פניות... וזו הייתה תחילתה של הצלחה בין לילה, שהביאה את אולג׳ובס להיות האתר המוביל על כל המתחרים תוך 11 חודשים בלבד... וכל זה עם מינימום תקציב שיווק, מול מתחרים ששופכים אינסוף כסף על שיווק, שאנחנו יכולנו רק לחלום עליו.

אז בסוף למדתי משהו פשוט: האמת הכואבת והחשופה מנצחת. זה מה שאנשים מחפשים בתוך כל ים הפאסדה והנוצות - שמישהו יבין אותם באמת. שמישהו יראה לתוך נבכי הנפש ויסכים להגיד את זה. ואולי גם לתת שירות שהוא מדויק להם.

זה הרגע שבו את אומרת לעצמך: “בזה שאני מוכנה להיחשף - אני עוזרת לאחרים להרגיש פחות דפוקים״

ובזה שאני עובדת על פתרון לכאב אמיתי - אני הופכת ליזמת שיש לה המון מה לתת, כי אני מוכנה להתייחס לכאבים אמיתיים, לחשוף אותם ולמצוא להם פתרונות.לא פתרונות שטחיים, לא פתרונות נוצצים - אלא פתרונות לכאבים אמיתיים.

רויטל הנדלר- רגע מביך שהופך לאמת מחברת

תסמונת היזם הרגיש

ואיפה התסבוכת של היזמת שהתקשרה אליי, כמו רבים לפניה?

אנשים רגישים - אלה שמוכנים באומץ לראות כאב ופחד - הם אנשי השליחות, אבל הם גם אנשים עם צניעות שלעיתים קרובות מדי משתקת אותם.

הם שואלים את עצמם: מי שמני? מי אני בכלל שאפתור בעיה כזו? מה אם כסף יכער אותי? מה אם אני אנצל כאב של לקוחות? מה אם מי שאני, פשוט לא מספיק?

ואני רוצה להגיד לכם משהו אחד, ממש פרקטי, לפני שאני מסיימת:

אם עכשיו נהיה לכם פתאום “בהיר” ודווקא אז עלה הסטרס - זה לא מוזר. זה דפוס. בהירות היא רגע של אחריות. ולפעמים אחריות מפחידה יותר מערפל.

אז תעשו צעד קטן: כתבו לעצמכם משפט אחד: “אם אף אחד לא היה שופט אותי — הייתי עוזרת ל____ עם ____.” זה מספיק כדי להתחיל להזיז את זה מהגרון אל הקרקע.

אם זה מרגיש מוכר, אתם לא לבד. אני שולחת פעם בשבוע מייל קצר לאנשים רגישים שיש להם כל כך הרבה מה לתת לעולם, אבל הם לא מרגישים “יזמים” כרגע. והדגש הוא על כרגע. אם בא לכם לקבל אותו - הירשמו לעדכונים בעמוד הבית :)